אלעד לנץ / אַסְפָן
את רוב ילדותי העברתי בבית סבי וסבתי. כנצולי שואה, גם הם סיגלו לעצמם מנגנון השרדותי שהתבטא בשמירה קנאית לכל אשר היה בבעלותם. המנטליות של "לא לזרוק שום דבר" וכמובן לסיים את הכל מהצלחת (העמוסה) היתה כדרך חיים בביתם.
כילד, ספגתי מנהגים אלו ובעיקר את הצורך בלהעריך ולשמור על הפריטים הנוסטלגיים.
עם השנים, כנער מתבגר מצאתי עצמי מתעניין בחפצים שמעלים בי זכרונות מהילדות, מצאתי עצמי משוטט בשווקי פשפשים בשקיקה, מחפש אחר חפצים שכמעט "קוראים לי" לקחת אותם ולהפוך אותם לחלק מאוסף כזה או אחר. רכשתי פריטים שכלל לא ידעתי מה אעשה בהם, כמו: מנורות "מורנו" ישנות, תקליטים, כלי עבודה, בובות ועוד, הרגשתי שאני מוקף בנוסטלגיה, כאילו שהפריטים הם חלק ממי שאני.
בבגרותי למדתי עיצוב, שיווק ובניית אתרים ותמיד אהבתי להביע את "השפה" הויזואלית שלי בצבעים נוסטלגיים יותר, שנים של עבודה מול מחשב ועיצוב לאינטרנט הטמיעו בי את החוש לסדר, סימטריה ואיזון צורני וצבעוני.
במהלך השנים אספתי עוד ועוד פריטים, באינטרנט ובשווקים בכל העולם, כמובן שאם השנים יצרתי קשרים עם אספני עתיקות רבים. היום, עדיין מתרגש למצוא פריטים ייחודיים ובעיקר אלו הקשורים לארץ ישראל הישנה – פלסטינה.
עם העומס בפריטים ופרץ יצירתיות, היה בלתי נמנע שיום אחד אצור משהו מכל הפריטים הללו, ביום אחד זה פשוט הכה בי, אני חייב להפיץ את האהבה הזו הלאה ולעשות בה את מה שהאינסטינקט שלי מורה לי. התחלתי להניח את הפריטים לפי קבוצות ולסדר אותם בצורה סימטרית זה לצד זה בכדי להקנות תחושה של אחדות ועוצמה של "ביחד". החלטתי למסגר כל קולאז' תוך תשומת לב לכל פרט בקומפוזציה ובחירת רקעים המשלימים את הסיפור שעובר מהפריטים. אני מרגיש שמסגור הפריטים והקיבועם לבסיס "הנצחי" נותנים להם מעין "פודיום" של כבוד ומשמרים אותם שנים קדימה.
במקביל לעשייה, אני נוטה לצלם כל פריט ופרט בתהליך וכמובן את העבודות המוגמרות. אני יוצר הדפסים צבעוניים המהווים קונטרסט מושלם לתיבות המסיביות עם הפריטים הישנים המקוריים.
כתבה אודות ,אספן, במגזין מרמלדה – לחץ כאן
